לדלג לתוכן

יחסי ישראל – סרי לנקה

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי ישראל – סרי לנקה
ישראלישראל סרי לנקהסרי לנקה

לחצו כדי להקטין חזרה

רוסיהיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתמונגוליההרפובליקה העממית של סיןטאיוואןהפיליפיניםמלזיהאינדונזיהפפואה גינאה החדשהאוסטרליהניו זילנדאיי שלמהקלדוניה החדשהפיג'יוייטנאםלאוסקמבודיהתאילנדמיאנמרבנגלדשבהוטןנפאלהודוסרי לנקהפקיסטןאפגניסטןאיראןקזחסטןאוזבקיסטןטורקמניסטןקירגיזסטןטג'יקיסטןעומאןתימןערב הסעודיתאיחוד האמירויות הערביותקטרבחרייןכוויתעיראקירדןסוריהישראללבנוןקפריסיןאזרבייג'ןארמניהגאורגיהטורקיהמצריםלובתוניסיהאלג'יריהמרוקוסהרה המערביתמאוריטניהמאליניז'רצ'אדסודאןדרום סודאןאריתריאהג'יבוטיאתיופיהסומליהקניהאוגנדההרפובליקה הדמוקרטית של קונגוהרפובליקה המרכז-אפריקאיתקמרוןניגריהבניןטוגוגאנהבורקינה פאסוחוף השנהבליביריהסיירה לאוןגינאהסנגלגמביהכף ורדהגינאה המשווניתגבוןהרפובליקה של קונגוטנזניהבורונדירואנדהאנגולהזמביהמלאווימוזמביקמדגסקרזימבבואהבוטסואנהנמיביהאסוואטינידרום אפריקהלסוטומאוריציוספינלנדשוודיהנורווגיהנורווגיהדנמרקהממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדתאירלנדפורטוגלספרדצרפתצרפתאיטליהאיטליהאיטליהמלטהשווייץבלגיההולנדגרמניהפוליןבלארוסליטאלטביהאסטוניהאוקראינהמולדובהרומניהבולגריהיווןאלבניהמקדוניה הצפוניתסרביהמוטנגרובוסניה והרצגובינהקרואטיהסלובניהאוסטריהצ'כיהסלובקיההונגריהאיסלנדגרינלנדקנדהארצות הבריתארצות הבריתמקסיקוקובההקריבייםבליזגואטמלההונדורסאל סלוודורניקרגואהקוסטה ריקהפנמהקולומביהונצואלהגיאנהסורינאםגיאנה הצרפתיתברזילאורוגוואיאקוודורפרובוליביהפרגוואיארגנטינהצ'ילהאיי פוקלנד
ישראל סרי לנקה
שטח (בקילומטר רבוע)
22,072 65,610
אוכלוסייה
10,009,800 23,145,917
תמ"ג (במיליוני דולרים)
509,901 84,357
תמ"ג לנפש (בדולרים)
50,940 3,645
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה
שגרירים
דניאל כרמון פריאסמיי פילאי סלווראג'

יחסי ישראל – סרי לנקה החלו באופן רשמי בראשית מרץ 1955, ובמאה העשרים ואחת הם בדרג של שגרירויות[1]. בשנת 1958 שלחה ישראל את נתנאל לורך לקולומבו כנציג המדינה, בתקווה כי סרי לנקה (שנקראה אז ציילון) תסכים לפתיחת נציגות דיפלומטית ישראלית רשמית בשטחה, אך הסכמה כזו לא התקבלה. כאשר עלתה סירימאבו בנדרנאיקה לראשונה לשלטון ב-1960 היא החליטה לצנן באופן ניכר את היחסים בין שתי המדינות, ובמהלך כהונתה נותקו היחסים בהדרגה. הנתק ביחסים המשיך גם בימי כהונתו של יורשה של בנדרנאיקה, דאדלי סנאנאיאקה, אם כי בכהונתו חל שיפור מה ביחסים בין שתי המדינות.

ב-1970 נותקו היחסים כליל בלחץ מדינות ערב. ב-1983 חודשו היחסים וישראל פתחה "מדור אינטרסים" בקולומבו. מדור האינטרסים פעל בחסות השגרירות של ארצות הברית בסרי לנקה. היחסים נותקו שוב ב-1990 והנציגות הישראלית התפנתה. לבסוף בשנת 2000 חודשו היחסים, אך ישראל החליטה כי תיוצג במדינה על ידי שגריר לא-תושב[2].

שגרירות ישראל האמונה על הטיפול בענייני סרי לנקה נמצאת בניו דלהי שבהודו ושגרירות סרי לנקה בישראל שוכנת ברחוב ז'אן ז'ורס שבתל אביב-יפו.

היסטוריה מוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סולומון בנדרנאיקה

מגעים בלתי פורמליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגע הרשמי הראשון בין ציילון לבין ישראל היה בראשית מרץ 1955[3][4]. מנהל מחלקת אסיה במשרד החוץ, דניאל לוין, ביקר בבירת האי, קולומבו, במטרה לעמוד על טיב היחסים בין שתי המדינות ונועד עם גונאסה דה-סויזה, המזכיר הכללי של משרד החוץ של ציילון[5]. דה-סויזה סיפר ללוין שציילון הכירה בישראל עוד ביולי 1950 וכי איגרת בעניין זה נשלחה לכל הנציגויות הדיפלומטיות של ציילון בעולם. בציילון סברו שאין צורך בהצהרה או בתכתובת רשמית כלשהי כדי לתת גושפנקה להחלטה זו. בכל אופן, ישראל לא הייתה מודעת להכרה הציילונית בישראל ועל כן ביקש לוין מדה-סויזה אישור בכתב להכרת ציילון בישראל[5]. בעקבות זאת כתב דה-סויזה למנכ"ל משרד החוץ ולטר איתן על נכונות ממשלתו להעניק לישראל הכרה רשמית, וכי ממשלת ציילון תקדם בברכה מינוי של ציר ישראלי בקולומבו, אם כי היא אינה יכולה להבטיח הדדיות ביחסים[5]. בתשובתו של איתן לדה-סויזה שנשלחה ב-3 ביולי של אותה השנה, הציע איתן הכרזה על ההכרה באופן סימולטני בקולומבו ובירושלים ואמר שישראל תמנה את צירה בראנגון בירת בורמה (כיום יאנגון, מיאנמר), יעקב שמעוני, לציר לא-תושב בקולומבו[6].

מאחר שדה-סויזה ביקש שממשלת ישראל תשלח בנדון הצהרה רשמית שבה תציע כינון יחסים דיפלומטיים, כתב שר החוץ משה שרת ב-10 ביוני 1956 לראש ממשלת ציילון סולומון בנדרנאיקה, ששימש גם כשר החוץ וכשר ההגנה, מכתב ובו הציע לכונן רשמית יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות[7]. שרת אמר שישראל שואפת להקים נציגות דיפלומטית קבועה בקולומבו, אך בינתיים מינתה את יעקב שמעוני, הציר בראנגון לציר לא-תושב בציילון. שרת הבהיר כי הוא מבין שממשלת ציילון לא יכולה לנהוג כלפי ישראל בהדדיות אך הוא מצפה שתעשה זאת בעתיד הלא הרחוק ותקים בה נציגות דיפלומטית קבועה[6]. עשרה ימים לאחר מכן השיב דה-סויזה לשרת באומרו כי הצעותיו מקובלות על ממשלתו, אך עדיין ישנם קשיים חוקתיים שיש צורך להתגבר עליהם. כאשר יוסדרו ההליכים הפורמליים בתוך שבועות אחדים ישיב ראש הממשלה בנדרנאיקה לשרת באופן רשמי ויודיע על הסכמת ציילון. באותה תקופה הייתה מצרים (אז מדינת אויב של ישראל) שותפת סחר משמעותית של ציילון וייבאה ממנה כמויות גדולות של תה, ועל כן נזהר בנדרנאיקה בקשריו הבלתי פורמליים עם ישראל[6].

יחסים דיפלומטיים רשמיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשיא המדינה יצחק בן-צבי נועד עם שגרירה הראשון של ציילון בישראל, סר ארתור גודווין רנסינהאה, בעת הגשת כתב האמנתו במשכן הנשיא, 31 בדצמבר 1959

כמה חודשים לאחר מכן הודיע משרד החוץ הישראלי למשרד החוץ של ציילון על כוונתו של שר החוץ לשעבר משה שרת לצאת למסע סיורים באסיה, והוצע שיבקר גם בציילון. הציילונים קידמו את הביקור ברצון והודיעו ששרת ומלווהו יהיו אורחים אישיים של ראש הממשלה[6]. בסוף אוקטובר 1956 נפגש שרת לשיחה עם ראש הממשלה בנדרנאיקה והם הודיעו שממשלת ציילון שיגרה אסמכתא למינויו של יעקב שמעוני לציר לא-תושב בקולומבו. אלא שבאותם הימים פרצה מלחמת סיני וציילון הודיעה ש"התאריך אינו מתאים". באמצע מאי 1957 הודיעה ציילון לישראל שאפשר לקבוע תאריך חדש להגשת כתב האמנה של הציר הישראלי[6]. שמעוני הגיש את כתב האמנתו כציר לא-תושב ב-18 בספטמבר 1957 ובכך נכונו יחסים דיפלומטיים רשמיים[8][9].

זמן קצר לאחר כינון היחסים הרשמיים סיים יעקב שמעוני את תפקידו בראנגון ודניאל לוין, ששימש כציר בטוקיו, מונה במקומו לציר בבורמה ובמסגרת תפקיד זה התמנה גם לציר הלא-תושב של ישראל בציילון. בסוף נובמבר 1957 הוסכם בין ממשלת ישראל לממשלת ציילון על פרסום הודעה משותפת על מינויו של לוין לציר בציילון ועל מינויו של ציר ציילון ברומא כציר לא-תושב בישראל[6]. ההודעה הייתה עתידה להתפרסם ב-3 בדצמבר, אך ציילון החליטה לדחות את מינוי נציגה הדיפלומטי בישראל. כעבור זמן מה התברר שלאחר ששמעוני הגיש את כתב האמנתו בקולומבו החלו נציגי מדינות ערב למחות על כך ולהפעיל לחץ על ציילון. הנציגויות הערביות בניו דלהי, וכן הנציג בפקיסטן מחו בפני הנציב העליון הציילוני שם[10]. מצרים הודיעה לממשלת ציילון שאם תכונן יחסים עם ישראל תתקשה הראשונה לעמוד בהסכם המסחרי שנחתם ביניהן. האיום של עיראק היה ממשי יותר; עיראק ומדינות ערביות אחרות היו לקוחות חשובים של תה מאיכות נמוכה, שהיה לו שוק בארצות ערב ולא במדינות אחרות[10]. ציילון נרתעה מכך ונראה היה שהיא רצתה לחזור בה מהאסמכתא למינוי דניאל לוין[11].

משרד החוץ בירושלים שיגר ממונה מטעמו להתגבר על הקשיים שהציבה ממשלת ציילון. הקמה של נציגות דיפלומטית בראשות ממונה לא חייבה להלכה אסמכתא של המדינה המארחת מחמת שכבר הגיש לממשלתה כתב האמנה כציר לא-תושב[10]. המנהל הכללי של משרד החוץ ולטר איתן הודיע זאת לעמיתו הציילוני, גונאסה דה-סויזה. למשרת הממונה על היחסים מונה נתנאל לורך במרץ 1958, שסיים את שירותו בצבא הגנה לישראל והצטרף לשירות החוץ הישראלי[10]. לאחר שבועיים החליטו בציילון לקבל את לורך ואז הוא נפגש עם פקידים במשרד החוץ הציילוני ובין היתר עם דה-סויזה. באפריל הורשה לורך לפתוח משרד רשמי של השגרירות, לתלות שלט ולהניף את דגל ישראל[12].

מכירת הפריגטות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותו הזמן שבו נפתח המשרד הרשמי של ישראל בציילון, התנהלה פרשיה אחרת ביחסים בין שתי המדינות; מכירת שתי פריגטות של חיל הים הישראלי – אח"י מבטח ואח"י מזנק. לאחר מלחמת סיני הועברו שתי הפריגטות מנמל חיפה לנמל אילת. ב-1958 הוחלט למכרן וציילון גילתה בהן עניין[10]. המשא ומתן על הרכישה נמשך במשך חודשים אחדים והגיע לסיומו המוצלח באביב 1959 כאשר ביקרה משלחת בראשות ראש חיל הים של ציילון בישראל. האישור הרשמי לרכישת שתי הפריגטות ניתן על ידי משרד הביטחון של סרי לנקה בסוף חודש מאי של אותה השנה והסכמי הרכישה נחתמו. צוות טכני קטן המונה כארבעה קצינים הגיע לאילת ב-26 ביוני 1959 במטרה לעקוב אחרי עבודות השיפוצים שנעשו באוניות וללמוד את השימוש בהן[13].

אז נקבע כי שולת מוקשים ציילונית המונה כ-300 אנשי צוות מציילון תגיע לאילת. לאחר טקס שבו יחליפו נציגי שתי המדינות דגלים, יתאמן הצוות במפרץ אילת בסיוע מפקדים ישראלים ולאחר מכן יפליג עם האנייה תחת דגל ציילון, אך שורה של תקלות שיבשה את התוכנית[10]. באותם הימים הציגה ציילון את מועמדותה למועצת הביטחון של האו"ם. קולות הערבים היו נחוצים לה וראש הממשלה בנדרנאיקה ביקש להימנע מסכסוך איתם[14].

ב-11 באוגוסט פנה מפקד חיל הים של ציילון לנתנאל לורך ושאל אותו האם צוות ישראלי יוכל להעביר לקולומבו את אח"י מבטח כדי להימנע מהצורך שחיל הים הציילוני יעבור דרך מצרי טיראן[10]. בישראל הסכימו והוחלט שהאנייה תימסר לידי הציילונים במרחק כמה קילומטרים מג'יבוטי[15], וטקס מסירת האנייה נערך שם ב-7 בספטמבר 1959. שיפוץ אח"י מזנק הסתיים ב-6 באפריל 1960. לדרישת הציילונים הובאה האנייה לנמל טרינקומאלי כדי לא לעורר יותר מדי תשומת לב ושם נמסרה האנייה לידי ציילון בסוף אותו החודש[16].

עיכוב מינויי הצירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפני נציג ישראל בציילון נתנאל לורך עמדו שתי משימות עיקריות[17]. המשימה האחת הייתה לקבל את האסמכתא של ממשלת ציילון למינוי הציר בראנגון דניאל לוין כציר לא-תושב בקולומבו, והשנייה הייתה להביא לכך שגם ציילון תמנה מצדה ציר לא-תושב בישראל[10]. כעבור כמה חודשים הגיש דניאל לוין את כתב האמנתו, אך לגבי עניין מינוי ציר לא-תושב מצד ציילון התעוררו בעיות[18]. ציילון מינתה את הציר שלה באיטליה לתפקיד זה וב-26 באוקטובר 1959 ביקשה ממשלת ציילון את הסכמת ישראל לכך. בישראל הסכימו למינוי זה אך מדינות ערב ובראשן עיראק ומצרים מחו על המינוי. ממשלת ציילון חששה להכעיס את המיעוט המוסלמי שלה ואת ממשלת הודו שלא ראתה בעין יפה את התפתחות היחסים בין ציילון שכנתה וישראל[19]. הגשת כתב האמנה נדחתה מבלי שייקבע תאריך חדש, על אף הבטחותיו של ראש הממשלה בנדרנאיקה.

ב-5 באוגוסט 1959 הודיע ראש הממשלה בנדרנאיקה בפרלמנט הציילוני כי "בקרוב מאוד ישוגר לישראל ציר לא-תושב". אלא שבנדרנאיקה נרצח על ידי נזיר בודהיסטי ב-25 בספטמבר ובמקומו מינתה ממשלת ציילון את שר החינוך דאהנאיקה כראש ממשלה בפועל לתקופת מעבר עד לבחירות חדשות[18]. דאהנאיקה וראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון החליפו מברקי ברכה לרגל המינוי, ונתנאל לורך התייצב אצל ראש הממשלה הטרי וביקש שיממש את הבטחת קודמו. במפתיע, הורה דאהנאיקה על שיגור הציר ברומא לירושלים להגשת כתב האמנתו במהירות ובחשאי כדי שהדבר לא יוודע למצרים. הציר הציילוני הגיש את כתב האמנתו ב-31 בדצמבר 1959 והיה זה ביקורו היחיד בישראל[20].

ניתוק היחסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוק בלתי פורמלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סירימאבו בנדרנאיקה: כהונה ראשונה 1960–1965
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראש הממשלה סירימאבו בנדרנאיקה

רצח ראש הממשלה סולומון בנדרנאיקה הביא לשינוי במצב הפנימי בציילון. בבחירות לראשות ממשלת ציילון שנערכו ב-19 ביולי 1960 זכתה אלמנתו סירימאבו בנדרנאיקה בתפקיד. עם זכייתה, התדרדרו במהירות יחסי ישראל-ציילון שהיו מאופיינים כקרירים ושבריריים מרגע כינונם. בימים שקדמו לבחירות הבטיחה בנדארנאיקה שאם תנצח ינותקו הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, ועמדה בהבטחתה[18]. ב-20 באוגוסט הודיעה בנדארנאיקה על ביטול מינויו של ציר ציילון בישראל, והודעה על כך פורסמה בעיתון "Ceylon Daily News". לשון ההודעה[21]:

מזה זמן שממשלתי בוחנת את עניין האמנת שגרירינו ברומא לישראל ואת הנסיבות לקבלת החלטה זו על ידי הממשלה הזמנית של דאהאנאיקה. ממשלתי מרגישה שההאמנה נעשתה ללא תשומת לב מספקת לקשיים המיוחדים של המצב במזרח התיכון ובלי התחשבות נאותה בתוצאות האפשריות שיהיו לפעולה זו על יחסינו עם ארצות ערב שעמן יש לנו יחסים קרובים. ממשלתי זוכרת שכאשר עלתה שאלת שיגור נציג דיפלומטי לישראל בימי חייו של ראש הממשלה המנוח החליט להימנע מכך מתוך הכרת המצב הסבוך במזרח התיכון. ממשלתי סבורה שפעולת ממשלת המעבר של דאהאנאיקה שינתה מדינות בסיסית זו. ממשלתי החליטה לנקוט עכשיו צעדי תיקון דחופים מסוימים במטרה לחזק את יחסינו עם ארצות ערב ולקדמם.

— משה יגר, "המסע הארוך לאסיה: פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל", עמ' 182

לאחר פרסום ההודעה שיגרה שרת החוץ גולדה מאיר שֶׁדֶר לראש הממשלה בנדרנאיקה ובו נאמר שאין שום סכסוך בין ישראל לציילון, וכי ישראל לא מבינה את התערבות ארצות ערב ביחסים בין שתי המדינות. מאיר קיוותה שממשלת ציילון תסתפק בהודעה שפורסמה ותמנע מהחזרת הציר. דניאל לוין קיבל הוראה לנסוע לקולומבו במטרה לשבת לשיחה עם ראש הממשלה בנדרנאיקה וכן שגרירי ישראל בעולם נתבקשו לשוחח עם עמיתיהם הציילונים[22]. השיחה בין לוין לבין ראש הממשלה בנדרנאיקה ויועציה לא הניבה פרי ואף הפך דבר-מה לגרוע יותר: בציילון החליטו לבטל את האמנתו של צירם באיטליה לישראל והודיעו שלא יקבלו ציר לא-תושב ישראלי בקולומבו[23]. למעשה, המשיך הממונה הישראלי לשבת בקולומבו וציר ישראל בראנגון המשיך להיות ציר לא-תושב שם. מתקופה זו ועד לחידוש היחסים בשנת 2000, לא היה לסרי לנקה ייצוג דיפלומטי כלשהו בישראל[24].

לאחר פרסום ההצהרה של ראש הממשלה סירימאבו בנדרנאיקה נאמר לממונה הישראלי בקולומבו כי ציילון עדיין תטפח יחסי ידידות בין שתי המדינות למרות הודעתה של בנדרנאיקה[22]. לדוגמה, היו אז עדיין קשרי מסחר שכללו בעיקר יצוא תרופות. מפעם לפעם השתתפו משתלמים ציילונים בקורסים ובסמינרים בישראל. בשנת 1959 השתתפו נציגים מציילון בסמינר להתיישבות ובסמינר לקואופרציה. בחודש מרץ של אותה השנה ביקרה בישראל קבוצה של מורים ציילונים כאורחים של הסתדרות המורים. בשלהי שנת 1964 ובמהלך 1965 נערכו סקרים חקלאיים אחדים על ידי מומחים ישראלים בציילון[22]. בסתיו 1965 ערך מומחה סקר לבדיקת האפשרות להקמת תנועת נוער בציילון[22]. באותה השנה השתלמו בישראל שישה ציילונים וביקרו בה חברי פרלמנט, שופט בבית המשפט העליון של ציילון ואישים אחרים. נוסף על כך, ב-1961 מכרה ישראל לציילון תחמושת ותת-מקלעים מסוג "עוזי"[25], ושנתיים לאחר מכן - מרגמות[26]. באורח מפתיע, בוועידת המדינות הבלתי-מזדהות שהתקיימה בבלגרד מ-1 ועד ל-6 בספטמבר 1961 הצטרפה בנדרנאיקה לעמדתו של ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו שהתנגד למסמך שגינה את ישראל[22].

ב-1960, מדיניותה של ציילון כלפי ישראל הובהרה בנאום שנשא שר האוצר הציילוני פליקס דיאז בפרלמנט, במהלך ויכוח על יחסי החוץ של ציילון. דיאז אמר שהמדיניות הרשמית והמסורתית של כל ממשלות ציילון לדורותיהן הייתה להימנע מקשירת יחסים הדוקים עם ישראל[22]. אמירה זו התבטאה בביטולי ביקורים רשמיים ובדחיית ביקורי הצירים של שתי המדינות משני הצדדים. סיבה זו הייתה בעיקרה כלכלית - בציילון לא הרשו לעצמם להפסיד את שוק התה עם ארצות ערב[22]. הסיבה השנייה הייתה ככל הנראה עמדתו של ראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו בנוגע לישראל[27]. בשיחות שקיים הממונה לורך עם פקידי משרד החוץ הציילוני שמע פעם אחת שממשלת ציילון מסכימה עקרונית להאמנת ציר ישראלי תושב בקולומבו אך שאין השעה כשרה לכך[22]. ההסבר לכך היה שקיים חשש מהותי להרעת היחסים הדיפלומטיים עם המדינות הערביות. אף על פי כן, הציילונים היו מעוניינים בהידוק קשרי הסיוע הטכני בין שתי המדינות[28].

ימי דאדלי סנאנאיאקה (1965–1970)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
דאדלי סנאנאיאקה

בבחירות שהתקיימו בראשית שנת 1965 הפסידה בנדרנאיקה ולראשות הממשלה נבחר דאדלי סנאנאיאקה שנכנס לתפקידו בחודש מרץ של אותה השנה. בישראל קיוו שעם בחירתו של סנאנאיאקה ייפתח פרק חדש ביחסי ישראל-ציילון, והיחסים בין שתי המדינות יתוקנו[29]. ברם, עד מהרה התברר כי לא חל כל שינוי במדיניותה של ציילון כלפי ישראל - היא המשיכה להזדהות עם מדינות העולם השלישי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי. בשיחות של אנשי משרד החוץ הישראלי עם נציגים ציילונים נשמעו שוב ושוב הנימוקים המסורתיים ליחסה של ציילון כלפי ישראל. הנימוק הראשון היה חשש מתגובת המיעוט המוסלמי בציילון, והשני היה החשש מההשלכה שתיגרם עקב העמקת יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות על שוק מכירות התה למדינות הערביות (בייחוד לעיראק, שהיו כמעט הקונים היחידים של תה זה)[29].

בספטמבר 1965 ביקש הממונה הישראלי בקולומבו, נתנאל לורך, את הסכמת ממשלת ציילון להאמנתו כציר תושב, אך פנייתו לא נענתה. הלחץ של ארצות ערב על סרי לנקה שמא תשפר את יחסיה עם ישראל היה מַתמיד ועקבי מתמיד. הלחץ בא לידי ביטוי גם בעמדתה הפרו-ערבית של ציילון באומות המאוחדות ובארגוניו השונים. עקב מלחמת ששת הימים ב-1967 חלה הרעה ביחסי ישראל-סרי לנקה. ההתבטאות של נציגה באו"ם ביחס למלחמה בישראל היה שלילית וחריפה וסרי לנקה תבעה נסיגה מידית של ישראל לקווי 67[30]. עמדתה של ציילון נגד ישראל כה פגעה בישראל עד שב-11 באוקטובר 1969 סבר שר החוץ אבא אבן שיש לנקוט בפעולת נגד כלשהי נגד ציילון[31]. מנכ"ל משרד החוץ גדעון רפאל הציע לפעול לצמצום קניית תה ציילוני בשוקי הממלכה המאוחדת וארצות הברית ולהזיק לסחר הציילוני באמצעות ייבואנים חשובים בארצות אלה[32].

על אף היציבות ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, בקיץ 1965 ביקרו בישראל נשיא הסנאט ויושב ראש הפרלמנט הציילונים. ביקור זה היו הביקור הרשמי הראשון מאז כינון היחסים הדיפלומטיים של אישים ציילונים כלשהם בישראל[29]. ב-1964 נרשמה התפתחות כאשר החלה פעילות הכוללת סיוע חוץ מטעם ישראל עם שיגור משלחת סקר חקלאית. בנובמבר 1965 ביקרה משלחת סקר שנייה. לאחר זאת, פנתה ממשלת ציילון בבקשה לסיוע בעוד כמה תחומים. לדוגמה, ב-1966 ערך צוות ישראלי קידוחים ימיים בשני אזורים שְׁחוּנִים כדי להקים שם שלוש חוות חקלאיות לגידול אורז, הדרים וכותנה. משתלמים ציילונים נשלחו לקורסים בישראל, בהם קציני משטרה בכירים[33][34].

סירימאבו בנדרנאיקה: כהונה שנייה 1970–1977
[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הבחירות שנערכו אז בציילון הדגישה בנדרנאיקה במצע מפלגתה את הצורך בהמשך הקשרים ההדוקים עם גוש המדינות הבלתי-מזדהות ועם ארצות ערב, הן בגלל קרבתה האידאולוגית של ציילון למדינות הבלתי מזדהות ולעולם הערבי והן במטרה "לקנות" את קולו של המיעוט המוסלמי בציילון, שהיה בעל חשיבות אלקטורלית. היא הבטיחה למוסלמים שאם תזכה בבחירות ינותקו היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לחלוטין[35]. באותה התקופה היו בציילון כמיליון ומאתיים אלף מוסלמים שהיוו כשמונה אחוזים מכלל האוכלוסייה, להם קשרים ענפים עם מדינות העולם הערבי, בעיקר עם עיראק ולוב, ששלחו כספים מרובים למוסדות דת מוסלמים בציילון[35].

בבחירות אלו, שהתקיימו ב-27 במאי 1970 ניצחה סירימאבו בנדרנאיקה וחזרה לשלטון וכמו בפעם הקודמת קיימה שוב את הבטחתה. בנאום שנשאה בפרלמנט הציילוני ב-14 ביוני של אותה השנה הודיעה על השעיית היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, ודרשה שהממונה הישראלי בקולומבו יעזוב את המדינה והצירות תיסגר לאלתר[35]. לעומת זאת, ביקשה בנדרנאיקה שהצוות החקלאי הישראלי יישאר בציילון וימשיך את עבודתו, ברם בקשתה לא התקבלה על דעת משרד החוץ של ישראל[36][37].

ניתוק רשמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1970 נותקו היחסים באופן רשמי. באותו הנאום שנשאה ב-14 ביוני אמרה בנדרנאיקה כי היחסים הדיפלומטיים וכל הקשרים האחרים בכל המישורים יושעו עד שישראל תפעל לפי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם ועל פי יתר החלטותיה ותיסוג משטחיהן של מצרים, סוריה וירדן או שתגיע לפתרון מדיני כלשהו שיהיה מקובל על כל המדינות הערביות הנוגעות בעניין[35]. למחרת, ב-15 ביוני, פורסמה תגובה מטעם דובר משרד החוץ של ישראל ובה נכתב שהחלטת ממשלת ציילון מראה על משׂוא פָּנִים[38].

ב­-18 ביוני 1970 שיגר שגריר ישראל באומות המאוחדות למזכ"ל האו"ם איגרת להפצה בקרב נציגי שאר המדינות בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, ובה ציטט את חלקים מנאומה של ראשת ממשלת ציילון שנשאה בפרלמנט ימים אחדים לפני כן ביחס לישראל והוקיע את עמדתה של ממשלת ציילון אשר נציגה כיהן באותה העת כיושב ראש הוועדה המיוחדת שהקים האו"ם לחקירת המצב בשטחים הכבושים[39]. חרף זאת, ממשלת ישראל שיתפה פעולה עם ממשלת ציילון בתוכניות הפיתוח שלה בשטחים שונים. לאחר השעיית היחסים ביקשה ממשלת ישראל מממשלת שווייץ לייצג אותה בציילון[40] וב-26 באוגוסט הודיע משרד החוץ של שווייץ על נכונותו לעשות כן.

ניתוק הקשרים בין ישראל לציילון לא הביא, באופן די אירוני, לגידול כלשהו בסיוע הטכני או הכלכלי של מדינות ערב לציילון[35]. אדרבא - ציילון (שנקראת מאז 1972 "סרי לנקה") לא ניצלה מעליית מחירי הנפט ב-1973 ועובדה זו הייתה מהלומה קשה עבור ממשלת בנדרנאיקה. היא קיוותה שארצות ערב יעניקו לה תמורה כלשהי עקב ניתוק הקשרים עם ישראל וגילתה שהן לא העניקו לה יחס מיוחד בעת משבר הנפט. למרות זאת, נמשכה מדיניותה העוינת של בנדרנאיקה כלפי ישראל. הדבר מצא את ביטויו בהתקפות קבועות באו"ם[35], וב-1975 תמכה סרי לנקה בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם[41]. בנדרנאיקה גילתה מדיניות רדיקלית וקיצונית גם בתחומים נוספים ובבחירות שנערכו ב-1977 הפסידה את ראשות הממשלה[42].

על אף ניתוק היחסים המשיכו להתקיים מפעם לפעם קשרים מצומצמים בין ישראל וסרי לנקה. לדוגמה, סרי לנקה לא מנעה את השתתפות נציגים ישראלים בפגישות של ארגונים בין-לאומיים בקולומבו ובשנת 1979 אף נערכו בסרי לנקה סמינרים מטעם ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל[35]. לעומת זאת, באותה השנה סירבה הנבחרת הלאומית של סרי לנקה בקריקט לשחק מול ישראל. באפריל 1982 העניקה ממשלת סרי לנקה למשרד הארגון לשחרור פלסטין בקולומבו מעמד של שגרירות[43].

היחסים במסגרת מלחמת האזרחים בסרי לנקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמוד ראשי
 ראו גם – מלחמת האזרחים בסרי לנקה

בתחילת מלחמת האזרחים בסרי לנקה עדיין היו היחסים בין ישראל וסרי לנקה בהשעיה. בשנת 1982 פתחו בני המיעוט הטמילים בהתקוממות אזרחית כנגד הממשלה ובני הרוב הסינהאלזי. באותה השנה קמה לה תנועת מחתרת בדלנית בשם "טיגריסי השחרור של טאמיל אילם" שתבעה להקים מדינה טמילית עצמאית בצפון-מזרח האי. לוב והארגון לשחרור פלסטין הגישו סיוע כלכלי וצבאי למורדים. ב-29 באפריל 1983 פורסמו ידיעות האומרות כי הארגון לשחרור פלסטין מספק כלי נשק ואימונים למחתרת הטמילית בדלנית וב-23 בספטמבר 1984 ידיעות אלו אומתו על ידי מנהיג המורדים בעצמו[44].

במהלך מלחמת לבנון הראשונה שבה צבא הגנה לישראל טרוריסטים טמילים שהשתייכו לטיגריסי השחרור של טאמיל אילם שהתאמנו במחנות החזית העממית לשחרור פלסטין. כיוון שהיה נדמה כי ממשלת הודו בראשות אינדירה גנדי סיפקה גם כן סיוע לטיגריסי השחרור של טאמיל אילם, חיפשה ממשלת סרי לנקה נשק וסיוע מארצות שונות ולכן החלה לפתוח במגעים עם ישראל[44]. מגעים אלו התקיימו בוושינגטון הבירה[45]. ידיעות רבות על סיוע מישראל ביועצים צבאיים ובנשק שניתן לסרי לנקה פורסמו בעיתונים אחדים בארצות הברית, בממלכה המאוחדת, בהודו, בפקיסטן, בהונג קונג, בארצות ערב ואף בישראל[46].

חידוש היחסים (1983)

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנשיא ג'וניוס ג'אייווארדנה

בשנת 1983 נבחר ג'וניוס ג'אייווארדנה לנשיא סרי לנקה. ג'אייווארדנה היה ידיד ותיק של ישראל, בעל אישיות דומיננטית שהתערב במהלכים מדיניים של הממשלה בניגוד לקודמיו בתפקיד שנהגו שלא להתערב בהחלטותיהם של ראשי הממשלה השונים שכיהנו בימי כהונתם. באותה התקופה החל משא ומתן עם ישראל בחשאי[44]. לישראל הוצע לחדש את היחסים באופן חלקי תוך הקמת "מדור אינטרסים" שיפעל בחסות אחת מהשגרירויות של אחת ממדינות העולם המערבי בקולומבו. בסרי לנקה הסכימו לכך, בתנאי ש"מדור האינטרסים" יפעל בחסות שגרירות ארצות הברית בעיר. בראשית שנת 1984 מחלקת המדינה של ארצות הברית הודיעה כי היא מסכימה לתוואי, אם כי הוחלט שה"מדור" לא ישוכן במשכן השגרירות עצמה אלא במשרד נפרד משלו[44].

ב-1 ביוני 1984 נחתם הסכם בנדון. לראש המדור נתמנה דוד מתני. בתחילת דרכו של ה"מדור" דאג הנשיא ג'אייווארדנה להסתיר את הידיעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל מפני שר החוץ שאהול חאמיד המוסלמי, אך לא לאורך זמן[44]. חאמיד לא גילה התנגדות לכך ובצעד מפתיע סייע לנשיא להתגבר על המחלוקת שצעד זה הביא אתו. משרד החוץ של סרי לנקה פרסם הודעה ובה נכתב שהאמריקאים סייעו לסרי לנקה להשיג סיוע מישראל בלחימה נגד הטרור הטמילי. סרי לנקה פנתה בנוסף לישראל למדינות אחרות בבקשת סיוע, אך רק ישראל נענתה לכך[47].

תגובות מחאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת "מדור האינטרסים" הובילה לגל של תגובות מחאה. נציגי ארצות ערב בקולומבו תקפו וגינו את הממשלה על צעד זה, המוני מוסלמים הפגינו באלימות במסגד בקולומבו וכמוהם גם בני העדה הטמילית. מפלגות שמאל בסרי לנקה ערכו הפגנות משלהן והיו פצועים והרוגים בכל ההפגנות הללו[44]. באוגוסט נערך דיון בפרלמנט בסוגיית חידוש היחסים עם ישראל והנשיא ג'אייווארדנה הגן על צעדיו באומרו כי האינטרס הלאומי הוא מעל לכול. גם ראש הממשלה ראנסינגה פרמאדאסה הגן על החלטתו של הנשיא והממשלה להזמין את ישראל לסייע ולעזור במלחמה נגד הטרור הטמילי[48]. ראש הממשלה הסביר שהממשלה הזמינה יועצים ישראלים כדי שיסייעו בהדרכת הכוחות המזוינים של סרי לנקה כיוון שלישראל הידע הטוב ביותר בענייני לחימה בטרור[44]. שר החוץ חאמיד, על אף נטיותיו הפרו-ערביות, הפתיע את האופוזיציה כאשר אמר שהוא הסביר למנהיגים ערבים את ההחלטה לפתוח את מדור האינטרסים בסרי לנקה. הוא אמר שפתיחת המדור אינה מעידה על כינון יחסים דיפלומטיים מחדש והבטיח שלכל זה לא תהיה השפעה על סרי לנקה בעניין הערבי[49].

חידוש היחסים עם ישראל פגע ביחסי סרי לנקה-ארצות ערב; עיראק החזירה את שגרירה בסרי לנקה לארצו, ואילו כווית וערב הסעודית השעו הלוואות לסרי לנקה למימון מיזם השקיה עצום[49]. נוסף על כך, הסעודים סירבו לקבל את שגרירה החדש של סרי לנקה שהגיע לריאד ב-1984. גם איראן, שהייתה ספקית נפט גדולה לסרי לנקה, החזירה את שגרירה המיועד לארצו. מצרים, שהייתה אז כבר חתומה על הסכם השלום בין ישראל למצרים צמצמה את רכישות התה. מאותה השנה פחת באופן משמעותי מספר הסרי-לנקים שקיבלו אשרות עבודה בנסיכויות המפרץ (איחוד האמירויות הערביות, קטר ובחריין). בעקבות זאת פחתו ההכנסות ממטבע חוץ ששלחו ה-300 אלף הפועלים מסרי לנקה שעבדו באותן הנסיכויות. מטבע החוץ היה המקור השני בגודלו שתרם להעצמת כלכלת סרי לנקה לאחר יצוא התה[49]. בין כה וכה, בספטמבר 1984 הסתיים תפקידם של המדריכים הישראלים שעבדו בסרי לנקה[50]. ב-28 ביוני 1984 ביצעו מורדים טמילים פיצוץ בבית מלון בקולומבו שבו השתכן הנציג הישראלי דוד מתני, אך הוא לא שהה בעיר בזמן הפיצוץ[51].

תקרית ליאנאגה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על כל הקשיים שהגיעו עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, אירעה תקרית שהביכה את ממשלת סרי לנקה. באוגוסט 1984, ביקר המנהל הכללי של משרד הפנים של סרי לנקה, דאגלס ליאנאגה, בישראל. היה זה ביקור ראשון של פקיד סרי לנקי כה בכיר בישראל מאז ניתוק היחסים ב-1970. ליאנאגה נועד עם מנכ"ל משרד החוץ דוד קמחי וביקר במקומות שונים ומרכזיים בישראל. בנוסף דיבר עם עיתונאים על יחסי ישראל-סרי לנקה ועל הסיוע הישראלי ללוחמה בטרור הטמילי, וקרא להדק עוד יותר את היחסים עם ישראל[49].

המחלוקת שעורר ביקורו בפרלמנט הסרי לנקי וליבוי המחאות הערביות על חידוש היחסים העיבו על ממשלת סרי לנקה, ואירועים אלו גרמו לה להתנער מדבריו ולטעון כי ביקורו בישראל היה "אישי" וללא ידיעתה. בשובו של ליאנאגה לקולומבו הוא נועד לשיחת הבהרה עם הנשיא ג'אייווארדנה. לאחר השיחה הגיש ליאנאגה מכתב התפטרות שבו כתב שאינו רוצה להביך עוד את הממשלה[49]. עניין זה נוצל שוב על ידי ממשלת סרי לנקה, שהדגישה פעם נוספת שהיחסים הדיפלומטיים עם ישראל נשארו מושעים וש"מדור האינטרסים" נפתח למטרה אחת מובהקת - לאפשר קבלת הערכת מודיעין מישראל ללוחמה במיעוט הטמילי הבדלני, הסבר שכבר נדחה בעבר על ידי ארצות ערב[49].

הידוק היחסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהדרגה, החל "מדור האינטרסים" לפעול כנציגות דיפלומטית לכל דבר ועניין, ללא קשר לעובדה שהיה כפוף לשגרירות ארצות הברית בקולומבו. למרות תגובות המחאה ותקרית ליאנאגה, פעילות המדור הלכה והתרחבה - נשכרו עבורו משרדים, נערכו פגישות עם שרי הממשלה ועם פקידים, כאשר אפילו עם הנשיא ג'אייווארדנה התקיימו פגישות אחדות[49]. לסרי לנקה הגיעו מומחים ישראלים בנושאים שונים ועשרות רבות של משתלמים סרי לנקים הגיעו לישראל, נושאי דרכונים ישראליים קיבלו אשרות שהייה ללא קושי, התקיימו קשרי מסחר הדדיים ונקשר קשר טלפוני ישיר בין שתי המדינות[52]. התחום העיקרי שעניין את נשיא סרי לנקה מבחינת היחסים עם ישראל, היה הסיוע הצבאי. ג'אייווארדנה ביקש לשאול מישראל חלקים מאמצעי הלחימה של צה"ל. בראשית שנת 1984 רכשה סרי לנקה ספינות מסוג "דבור" וב-1985 הזמינה ספינה מסוג "דבורה". בעיתונים הופיעו ידיעות על כך שסרי לנקה רכשה בישראל כלי טיס בלתי מאוישים, סוגים שונים של נשק קל וציוד אלקטרוני[52]. בשנת 1987 נרכשו ספינות "דבור" נוספות. ממשלת הודו התנגדה לכל הקשרים הצבאיים הללו[51].

ביקורים מטעם המדינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקיימו פגישות אחדות בין אישים מישראל וסרי לנקה. במאי 1985 ביקר בישראל השר לתעשיות כפריות של סרי לנקה. שר החוץ שאהול חאמיד ושר החוץ יצחק שמיר נועדו בספטמבר בניו יורק. חודש לאחר מכן, באוקטובר, נפגש ראש ממשלת ישראל שמעון פרס עם נשיא סרי לנקה ג'וניוס ג'אייווארדנה בפריז שבצרפת[52]. משלחת מסחר ישראלית בת שלושה חברים ביקרה בקולומבו במאי 1986 וקיימה פגישות רבות עם פקידי ממשל ועם אנשי עסקים[53]. הביקור המפתיע מכל, לאור הגישה ההססנית הידועה של סרי לנקה היה ביקורו של נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג באי שנערך בנובמבר 1986 במסגרת ביקורו בארצות נוספות בתת-היבשת ההודית ובדרום-מזרח אסיה. הביקור נערך למרות מחאותיהן של מדיניות ערביות ומוסלמיות כדוגמת אינדונזיה ופקיסטן וגם מצד הודו. הנשיא הרצוג התקבל בכל גינוני הטקס הרשמיים ובעת הביקור סופר לו שפצועים מסרי לנקה נשלחו לשיקום בבתי חולים בישראל[54].

ניתוק היחסים (1990)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ג'וניוס ג'אייווארדנה אהד ותמך בישראל וסבר בכך שקשרים עמה יועילו לו גם בארצות הברית. הוא רצה להביא את היחסים בין ישראל וסרי לנקה לידי נורמליזציה מלאה, אך היסס לעשות כן מהסיבות הידועות - חשש מפני תגובותיהן של המדינות הערביות והמוסלמיות ושל הודו, השכנה הגדולה, מפני תגובותיהן של מפלגות האופוזיציה השמאליות ובייחוד מהתגובות של הקהילה המוסלמית המקומית רבת ההשפעה. ואמנם, בלחץ המוסלמים ומדינות ערב היחסים והקשרים של ישראל וסרי לנקה נותקו שנית ב-20 באפריל 1990 ומדור האינטרסים נסגר[52]. ניתוק זה קרה בימי כהונתו של הנשיא רנאסינגה פרמאדאסה שנבחר לתפקיד בדצמבר 1988 ונרצח על ידי מחבל מתאבד טמילי ב-1993[55].

שיתוף פעולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לניתוק ב-1970, לא גרם ניתוק היחסים ב-1990 להפסקה מוחלטת של קשרי שתי המדינות. על אף הניתוק הרשמי של היחסים דיפלומטיים וסגירתו של מדור האינטרסים, נמשכו הקשרים הכלכליים והביטחוניים בין שתי המדינות גם בשנות ה-90 של המאה ה-20. נציגות של חברת כור תעשיות המשיכה לפעול בסרי לנקה באמצעות משרד בפיליפינים[52]. משתלמים סרי לנקים המשיכו להשתתף בקורסים בישראל במקצועות שונים, כגון חינוך, פיתוח קהילתי ורפואה ותיירים ישראלים המשיכו לבקר בסרי לנקה ללא כל קשיים. בשנת 1994 מכרה התעשייה האווירית לישראל לחיל האוויר של סרי לנקה חמישה מטוסי קרב מסוג "כפיר"[56] באישור ארצות הברית[57]. במאי 2000 נחתמה עסקת המשך בה סופקו 15 מטוסי כפיר נוספים[58]. נוסף על כך, באמצע שנות ה-90 נמכרו לסרי לנקה ספינות מסוג "דבורה 2" וציוד צבאי אחר[59].

קשרים ביטחוניים אלו גרמו לכך שבראשית יולי 1995 חתמו 65 חברי פרלמנט מסרי לנקה, בהם חמישה שרים, על עצומה לנשיא ובה דרישה שלא לחדש את היחסים עם מדינת ישראל[60]. מפלגת "הקונגרס המוסלמי של סרי לנקה", שהייתה חברה בקואליציה, אף איימה שתפרוש ממנה אם יחודשו היחסים ויכוננו מחדש[61].

חידוש היחסים (2000)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1994 נבחרה צ'נדריקה קומרטונגה לנשיאת סרי לנקה. בשנת 1999 היא נבחרה לתקופת כהונה שנייה ואז החליטה לתת פומבי לעובדת קיומם של הקשרים בין שתי המדינות. קומרטונגה החליטה לכונן שוב באופן רשמי יחסים דיפלומטיים עם ישראל. המניע העיקרי לכך היה רצונה של ממשלת סרי לנקה לרכוש ציוד צבאי ואמצעי לחימה מצבא הגנה לישראל[61]. אלא שבפעם הזאת גילתה ישראל פחות להיטות לכך. ראשית, משום שישראל "נכוותה" פעמיים מההתנהגות ההפכפכה של סרי לנקה כלפיה; ושנית, בינואר 1992 כוננו יחסי הודו–ישראל והחשיבות של קיום נוכחות דיפלומטית בסרי לנקה פחתה[61]. בישראל הבהירו שאין לישראל עניין בייצוג דיפלומטי בדרג נמוך, אלא בשגרירות. כמו כן, ישראל תבעה מסרי לנקה שהיא תודיע בעצמה על כינון היחסים, וכך היה[61].

אף על פי שהיחסים נותקו ב-1990, המשיכו להתקיים יחסים בילטרליים בחשאי בין שתי המדינות. כשהודו, כאמור השכנה הגדולה ומדינה בעלת השפעה רבה בסרי לנקה, כוננה יחסים דיפלומטיים עם ישראל בסרי לנקה כבר לא חששו מתגובתה על יחסיהם עם ישראל, שכן בעבר, כשבין ישראל והודו שררה עוינות, הודו הגיבה בזעם לכל מהלך משותף של ישראל וסרי לנקה. ב-15 במאי 2000 נחתם בניו יורק הסכם על חידוש היחסים הדיפלומטיים על כל צורותיהם בדרג של שגרירויות[62]. סרי לנקה פתחה, לאחר כמעט 43 שנים של קשרים בין שתי המדינות, שגרירות בתל אביב-יפו ב-16 בנובמבר של אותה השנה ושלחה אליה שגריר תושב ימים אחדים לאחר מכן, ואילו ישראל החליטה להסתפק בשגריר לא-תושב. לתפקיד השגריר הישראלי הלא-תושב הראשון לסרי לנקה נתמנה שגריר ישראל בבנגקוק דוד מתני[61].

היחסים משנת 2000 ואילך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגרירות סרי לנקה בתל אביב-יפו, 18 ביולי 2017

ביקורים והסכמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2002 היו לישראל וסרי לנקה קורסים ופרויקטים בנושאים שונים כגון חקלאות, פיתוח כלכלי וחברתי, פיתוח קהילתי, פיתוח כפרי ועירוני, רפואה ציבורית, מינהל ציבורי, מדע וטכנולוגיה וחינוך[63]. לעומת זאת, ב-2005, שיתפו ישראל וסרי לנקה פעולה רק בתחומי החקלאות, הפיתוח הכפרי והעירוני, הרפואה הציבורית והחינוך בעוד סרי לנקה שיגרה 25 משתלמים לקורסים שונים בישראל[64].

בינואר 2002 נחתמה עסקה לאספקת ספינות שלדג מתוצרת מספנות ישראל[65].

במרץ 2008 ביקר ראש ממשלת סרי לנקה רטנסירי ויקרמניאקה בישראל ונפגש בין היתר עם ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ ציפי לבני. היה זה הביקור הראשון של ראש ממשלה סרי לנקי בישראל[66][67].

ב-9 בינואר 2014 נערך הביקור הראשון בתולדות היחסים של נשיא סרי לנקה בישראל. הנשיא מהינדה ראג'פקסה התארח במשכן הנשיא אצל נשיא מדינת ישראל שמעון פרס[68][69].

בשנת 2016 שלחה ישראל סיוע הומניטרי לאזורים מוכי אסון בסרי לנקה[70].

באוקטובר 2024 החילה סרי לנקה פטור מוויזה לאזרחי 35 מדינות שונות ביניהן ישראל.[71]

ייצוג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה, כאשר סרי לנקה שלחה מטעמה שגריר תושב לתל אביב-יפו, האמינה ישראל את שגרירה בתאילנד, דוד מתני, לשגריר לא-תושב בקולומבו. כעבור זמן מה הוחלט להאמין את הטיפול בענייני סרי לנקה לשגריר ישראל בהודו, ונכון ל-2017, אמונה שגרירות ישראל בהודו גם על ענייני סרי לנקה[72] ושגרירי ישראל בהודו נאור גילאון מכהן כשגריר לא-תושב לסרי לנקה. פריאסמיי פילאי סלווראג', דיפלומט סרי לנקי שהצטרף לשירות החוץ של סרי לנקה ב-1994, מכהן כשגריר סרי לנקה בישראל[73]. ב-2 בנובמבר 2015 הגיש את כתב האמנתו לנשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין[74].

יחסים כלכליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היקף המסחר ההדדי בין ישראל לסרי לנקה עמד בשנת 2006 על 85 מיליון דולר בשנה[75]. תחומי שיתוף הפעולה העיקריים בין שתי המדינות כוללים חקלאות וחומרי גלם, יהלומים, תיירות, טקסטיל ומוצרי היי-טק.

היקף המסחר בין ישראל לסרי לנקה בשנת 2015 היה 169.6 מיליון דולרים אמריקנים. הייצוא מישראל לסרי לנקה עמד על 55.6 מיליון דולרים אמריקנים וכלל בעיקר יהלומים, מיצי פירות, ניטריט ופוספט[76]. הייצוא מסרי לנקה לישראל עמד על 114 מיליון דולרים אמריקנים וכלל בעיקר יהלומים, דגים טריים, תה ופלפלים ממגוון מינים[76].

בשנת 2010 החליטה ממשלת ישראל השלושים ושתיים לפעול להעסקת 300 מהגרי עבודה מסרי לנקה בחקלאות לתקופה בת חצי שנה[77][78]. ב-30 במרץ 2016 החליטה ועדת שרים לענייני חברה וכלכלה (הקבינט החברתי-כלכלי) של ממשלת ישראל השלושים וארבע להתיר בכל אחת מהשנים 2016–2018 את הבאתם והגעתם של עד 500 מהגרי עבודה עונתיים מסרי לנקה לתקופה של 4 עד 8 חודשים ממועד הגעתו של מהגר עבודה[79]. נוסף על כך, ועדת השרים החליטה להסמיך את הצוות הבין-משרדי לעניין הסכמים דו-צדדיים לגיוס מהגרי עבודה להאריך בשנתיים נוספות לשנים 2019–2020 את המכסה המרבית להבאה ולהעסקה של עד 500 עובדים עונתיים מסרי לנקה בענף החקלאות, וזאת ללא צורך בקבלת החלטת ממשלה חדשה בעניין, כל זאת בכפוף לקביעת הסדר דו-צדדי בין ממשלת ישראל לממשלת סרי לנקה[79]. בסוף שנת 2016 שהו בישראל כ-6,855 מהגרי עבודה מסרי לנקה בתחום הסיעוד, 713 מהם לא חוקיים[80].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ישראל – סרי לנקה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סרי לנקה פתחה שגרירות בתל אביב-יפו ב-16 בנובמבר 2000 ואילו ישראל הסתפקה במינוי שגרירה בהודו לשגריר לא-תושב בסרי לנקה
  2. ^ בקרוב: יחסים דיפלומטים עם סרילנקה; בנגלדש שוקלת, באתר גלובס, 7 במאי 2000
  3. ^ עניין תחילת המגעים עם סרי לנקה אינו ברור. תיאור שונה של תחילתם מופיע במאמר של חוקר ציילוני ממרץ 1989. הוא טוען שסרי לנקה הכירה בישראל עוד ב-25 במרץ 1949 ומגעים ראשונים בין שתי המדינות נוצרו ב-1952 כאשר דאדלי סנאנאיאקה היה ראש ממשלה. באפריל 1952 החלו מטוסי חברת הדגל של סרי לנקה, "אייר סרי לנקה", לנחות בלוד בדרכם ללונדון ויחסי מסחר החלו ביולי 1952. באותה שנה נשלחו לסרי לנקה מטעם האומות המאוחדות מומחים ישראלים ממפעלי ים המלח. משה יגר כתב בספרו "המסע הארוך לאסיה" כי בתיקי גנזך המדינה לא נמצאו מסמכים שאיששו טענות אלו.
  4. ^ דה-סויזה אל ד' לוין, 5 במרץ 1955, ארכיון המדינה
  5. ^ 1 2 3 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 179
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 180
  7. ^ משה שרת אל באנדארנאיקה, 10 ביוני 1956, ארכיון המדינה
  8. ^ ישראל וציילון יכוננו יחסים דיפלומטיים, דבר, 17 בספטמבר 1957
  9. ^ א' בן חורין אל השגרירות: "יחסי ישראל-ציילון", 4 באוגוסט 1957, ארכיון המדינה
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 181
  11. ^ נתנאל לורך, היום יפנה, 1997, עמ' 231
  12. ^ נתנאל לורך, היום יפנה, 1997, עמ' 231, 233, 241–335
  13. ^ מחלקת אסיה ואפריקה אל המנכ"ל: "סקירה שבועית", 26 ביוני 1959, ארכיון המדינה
  14. ^ Somaratne, "Sri Lanka's Relations", p. 198
  15. ^ ישראל מכרה פריגטות לציילון, הצופה, 4 באוגוסט 1959
  16. ^ נתנאל לורך, היום יפנה, 1997, 246-252, 258, 260, 262
  17. ^ נתנאל לורך, היום יפנה, 1997, עמ' 244–245, 253, 255
  18. ^ 1 2 3 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 182
  19. ^ חזי כרמל, היחסים המסובכים בין ישראל וציילון, מעריב, 16 ביוני 1970
  20. ^ "מברקי ראש ממשלת ציילון ובן-גוריון", דבר, 28 בספטמבר 1959
  21. ^ הודעה ציילונית לעיתונות, 20 באוגוסט 1960, "Ceylon Daily News", ארכיון המדינה
  22. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 183
  23. ^ דברי הכנסת, 20 במרץ 1961, עמ' 1,364
  24. ^ יעקב שמעוני, ארצות דרום אסיה, 1963, עמ' 123–124
  25. ^ ח' יחיל אל א' בן-נתן: "מכירת תת-מקלעי עוזי ותחמושת לציילון", 17 במאי 1961, ארכיון המדינה
  26. ^ מנכ"ל משרד החוץ אל מנכ"ל משרד הביטחון: "מרגמות לציילון", 11 באפריל 1963
  27. ^ י' ברנע אל מחלקת אסיה: "יחסי ישראל-ציילון, 22 בפברואר, ארכיון המדינה
  28. ^ "סקירה שבועית - אסיה", 12 באוגוסט 1962, עמ' 112, ארכיון המדינה
  29. ^ 1 2 3 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 184
  30. ^ עמדות מדינות אסיאתיות בעת המשבר במזה"ת על סמך ידיעות שהתקבלו עד 20 ביוני 1967, ארכיון המדינה
  31. ^ א' אבן אל ג' רפאל, 11 באוקטובר 1969, ארכיון המדינה
  32. ^ "ציילון: יהודים התכוונו לפגוע בייצוא התה שלנו", ידיעות אחרונות, 30 ביולי 1970
  33. ^ "ישראל באסיה" - סקירת מחלקת אסיה נובמבר 1967, ארכיון המדינה
  34. ^ Leopold Laufer, Israel and the Developing Countries: New Approaches to Cooperation (The Twentieth Century Fund, New York, 1967), p.87
  35. ^ 1 2 3 4 5 6 7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 185
  36. ^ משה אראל, צילינדר וחרב, 1992, עמ' 113
  37. ^ משה יגר, יוסף גוברין, וריי עודד, משרד החוץ: 50 השנים הראשונות, 2002, עמ' 608
  38. ^ המשרד אל קולומבו: "הודעת דובר משרד החוץ", 15 ביוני 1970, ארכיון המדינה
  39. ^ דברי הכנסת, 22 ביולי 1970, עמ' 2,607
  40. ^ השגרירות, ברן, אל אירופה א': "ייצוגנו בציילון", 26 באוגוסט 1970
  41. ^ Voting Record Search - Resolution 3379. United Nations Dag Hammarskjold Library
  42. ^ שנתון המסמכים הרשמיים 1977
  43. ^ Philip Gillon, Co-operation with Asia, 1976, p.14
  44. ^ 1 2 3 4 5 6 7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 186
  45. ^ ניצן הורוביץ, לעם נמאס להילחם בנמרים, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2001
  46. ^ London:Tamil Information Centre, 1986 - The Mossad Connection and State Terrorism in Sri Lanka
  47. ^ דוד מתני, ישראל וסרי לנקה (בתוך הספר "משרד החוץ: 50 השנים הראשונות"), עמ' 608
  48. ^ "Sri Lanka wants help against separatists", כתבה מ-25 במאי 1985, The Jerusalem Post
  49. ^ 1 2 3 4 5 6 7 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 187
  50. ^ 1347–1351, "Kumaraswamy, "The Israeli Connections
  51. ^ 1 2 דוד מתני, ישראל וסרי לנקה (בתוך הספר "משרד החוץ: 50 השנים הראשונות"), עמ' 609
  52. ^ 1 2 3 4 5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 188
  53. ^ Milkman and Schein-Levi, "Israel and Asia", p.7
  54. ^ חיים הרצוג, דרך חיים, 1996, עמ' 403
  55. ^ מחבל מתאבד רצח את נשיא סרי לנקה, באתר The New York Times (באנגלית)
  56. ^ דרור מרום, ‏סרי-לנקה תרכוש מישראל 7 מטוסי "כפיר" משומשים בכ-30 מיליון דולר, באתר גלובס, 11 בדצמבר 1996
    שרון שדה, "צבא סרי לנקה הפעיל מטוסי כפיר לטיבוע ספינות של המורדים הטמילים", הארץ, 8 במאי 1998
  57. ^ מכירת מטוסי "כפיר" הייתה מותנית באישור ארצות הברית מאחר שהמנוע שהותקן באותם המטוסים היה מתוצרתה.
  58. ^ ניצן הורוביץ, לעם נמאס להילחם בנמרים, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2001
  59. ^ יובל אזולאי, ‏חשיפה: ספינת קרב חדשה שתוכל לפעול הרחק מהחוף, באתר גלובס, 10 באוקטובר 2013
  60. ^ שנתון המסמכים הרשמיים 1995, עמ' 505
  61. ^ 1 2 3 4 5 משה יגר, המסע הארוך לאסיה, 2004, עמ' 189
  62. ^ "ישראל וסרי לנקה יחדשו היום את היחסים", הארץ, 15 במאי 2000
  63. ^ שנתון המסמכים הרשמיים 2002, עמ' 445
  64. ^ שנתון המסמכים הרשמיים 2005, עמ' 202
  65. ^ דרור מרום, ‏מספנות ישראל תספק לצבא סרי-לנקה ספינות שלדג תמורת 7 מיליון דולר, באתר גלובס, 15 בינואר 2002
  66. ^ פגישת שרת החוץ עם ראש ממשלת סרי-לנקה באתר משרד החוץ
  67. ^ רוני סופר, לבני לר"מ סרי לנקה: איראן מאיימת על יציבות העולם, באתר ynet, 24 במרץ 2008
  68. ^ לראשונה: ביקור רשמי של נשיא סרי-לנקה בישראל, באתר הרשמי של נשיא המדינה
  69. ^ ידידיה בן אור, "אין פתרון אחר מלבד פתרון שתי המדינות", באתר ערוץ 7, 9 בינואר 2014
  70. ^ סיוע חירום ישראלי לסרי לנקה, באתר משרד החוץ
  71. ^ החל מ-1 באוקטובר: פטור מוויזה לסרי לנקה, באתר ynet, 24 באוגוסט 2024
  72. ^ הרפובליקה הדמוקרטית סוציאליסטית של סרי לנקה, באתר משרד החוץ
  73. ^ THE AMBASSADOR, באתר שגרירות סרי לנקה בישראל
  74. ^ NEW AMBASSADOR OF SRI LANKA TO ISRAEL PRESENTS CREDENTIALS, באתר שגרירות סרי לנקה בישראל
  75. ^ אנשי עסקים ישראלים נפגשו עם שגריר סרי לנקה, באתר PORT2PORT
  76. ^ 1 2 What does Sri Lanka export to Israel? (2015), The Observatory of Economic Complexity: OEC
  77. ^ חגי הוברמן, 300 עובדים זרים מסרי לנקה לענף החקלאות, באתר ערוץ 7, 1 באוגוסט 2010
  78. ^ יוזמה: עובדים זרים יועסקו בישראל רק חצי שנה, באתר וואלה, 21 ביולי 2010
  79. ^ 1 2 העסקת עובדים זרים עונתיים בחקלאות, באתר משרד ראש הממשלה
  80. ^ נתוני זרים בישראל, עמ' 13, דו"ח המוגש על ידי רשות האוכלוסין וההגירה


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_ישראל_–_סרי_לנקה&oldid=39739668"